ביאורי הרבי מלובביץ של חבד בגמרא- מסכת ברכות- דף ו
מסכת ברכות
דף ו
מהתוועדות מוצאי שבת קודש פרשת בשלח תשכא- סעיף ה- תרומה למקום אמיתי-
בכל התוועדות של יום ההילולא נהוג לתרום עבור "קרן תורה" באופן חשאי (לא לפרסם שתרמת) ובאופן של "בזבוז" עבור אלו שרוצים ללמוד באמת, ללא פרסום, אלא בשביל ללמוד תורה.
וזה יוסיף ללימוד התורה- לימוד התורה של התורם והן ללימוד התורה של אחרים שילמדו ע"י הממון שלו.
וכפי שכתוב בתניא: ש"הואיל ובמעות אלו היה יכול לקנות חיי נפשו . . הרי נותן חיי נפשו לה'".
וכיוון ש"גדול תלמוד שמביא לידי מעשה" אז במילא זה יביא הצלחה גם בקיום הצוות שלו.
וכפי שכתוב: "בכל המקום אשר אזכיר את שמי", רשום "אזכיר" דווקא ולא "תזכיר", כלומר הוא הגיע לדרגה של משה רבינו (משה שיש בכל אחד מישראל), אשר "שכינה מדברת מתוך גרונו", אז "אבוא אליך וברכתיך", ממשיך ברכה מתחת ל10 טפחים בבני, חיי, מזוני רוויחי.
טו תמוז התשמב- סעיף ב- אופן השפעת התפילה-
לומדים את ענין השראת השכינה מהתורה: "בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך", המקום אשר מזכירים את השם המפורש הוא בית המקדש (קורבנות ותפילה), כולל גם ברכת הכהנים, דבר זה שייך לעבודת התפילה של היום, וברכת כהנים אשר ממוקמת בברכת עבודה, ואילו השראת השכינה ע"י התורה לומדים מהמשנה הזו: "ומנין אפילו אחד שנאמר בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך". וידוע שענייני התורה שבע"פ (משנה, גמרא וכו') נמשכים מתורה שבכתב, לכן מהתפילה נמשך ללימוד התורה.
עיקר ענין השראת השכינה מלמעלה מסדר השתלשלות (שנמשך שינוי בנבראים: רופא חולים, מברך השנים וכו') הוא ע"י עבודה, עבודת התפילה, העלאת מ"ן ואח"כ זה נמשך גם בתורה, והעיקר הוא תפילת הרבים ותורה ברבים ממשיכים את י"ג מידות הרחמים, והעיקר בענין זה היא התפילה שממנה נמשך גם לתורה.
שיחת שפ תבוא חי אלול תשיג- סעיף טו- להשכין את שם השם בכל מקום
כאשר הולכים מתוך מסירות נפש "אל המקום אשר יבחר ה' אלקיך" – אזי פועלים "לשכן שמו שם", כלומר אפילו יהודי אחד ויחיד שנמצא בעיר מסויימת ואפילו במדינה מסוימת, הוא משכן את שמו יתברך באותה העיר או המדינה, כמובן ממאמר רז"ל: "מניין אפילו אחד (שיושב ועוסק בתורה שכינה עמו) שנאמר בכל המקום אשר אזכיר את שמי".
הזכרת שם המפורש היא בבית המקדש: "בכל המקום אשר אזכיר את שמי", המקום בו השם מתגלה. וכמו שבית המקדש יש את גילוי השם, גם בגשמיות כמו ענין מצוות ביכורים עם פירות מובחרים, כך גם במקום אשר משכנים את שמו שם, רואים את גילוי השם גם בגשמיות בכל טוב.
וכל זה נעשה ע"י המסירות נפש של "והלכת אל המקום אשר יבחר ה'".
מהתוועדות ליל חמישה-עשר בשבט תשמה- סעיף ד- תענוג לקום בבוקר
ניתן ללמוד מענין ראש השנה לאילן, "ראש" לאילן, ל"ראש", התחלת העבודה של יהודי בכל יום שצריך להיות בתענוג: צריך להבין כשיהודי מתעורר בבוקר, עוד לפני שהוא נוטל את ידיו ולפני שהתחיל את עבודת השם ועבודתו בעולם, ועדיין לא השיג דבר במשך היום, ועוד לפני שאומר: "מודה אני לפניך מלך חי וקיים...", הקב"ה עוזב את כל עניניו: "מניח עליונים ותחתונים ומייחד מלכותו... עליו בפרט" (כפי שמבאר האדמו"ר הזקן בפרק מ"א בספר התניא קדישא), מקדים ובא (כלשון הגמרא: "קדמה שכינה ואתיא") סמוך למיטתו (כביכול).
האם יש תענוג גדול מזה?!
שיחת יט כסלו תשכ- סעיף סו- אופן קיום מצוות תפילין שבראש
כאשר הביאו את האדמו"ר הזקן ל"טיינע סאָוועט" (מועצה החשאית) למקום החקירה ודרישה, התפילין היו על ראשו והוא תיקן אותם, ונפל פחד על כל הנוכחים במקום, כנאמר בגמרא על הפסוק "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך", "אלו תפילין שבראש". ולאחר מכן כאשר שאלו את האדמו"ר הזקן מדוע אדם אחר, אשר היו לו תפילין על הראש, לא התייראו ממנו? הוא ענה: התפילין צריכות להיות "בראש" ולא "על הראש".
הרבי אומר שיש יהודים שהתנהלו באופן של "תפילין שבראש" גם בתקופות של העלמות והסתרים, כשהיו נרדפים, ומספיק אחד או שניים (על אחת כמה וכמה רבים) כדי שיפעלו את הענין של "ויראו ממך", ויבטלו את העלמות והסתרים ובקרוב ממש תהיה חירות אמיתית ויהיה לימוד התורה וקיום המצוות באופן של מוסיף אור והולך ויבוא משיח צדקנו ויקבצנו מארבע כנפות הארץ.
התוועדות יום ב דראש-השנה תשיב- סעיפים ה-ו- קבלת עול עם שמחה בנוגע לראש השנה ומצוות תפילין-
עניין השמחה שבקבלת-עול:
נתינת הכח לעם ישראל להמליך את הקב"ה בראש השנה (מלכויות) היא מצד החשיבות של עם ישראל אצל הקב"ה, כנאמר: "משתבח קוב"ה בשבחייהו דישראל... דכתיב וה' האמירך (לשון חשיבות ושבח) היום... אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם, שנאמר ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ".
וזה מראש את הקשר בין ""אמרו לפני מלכיות כדי שתמליכוני עליכם" ל"וה' האמירך היום"- מצד גודל גודל החשיבות של עם ישראל, ממליכים את הקב"ה.
מכל זה מובן שהקבלת עול ("תמליכוני עליכם") צריך להיות מתוך שמחה ("גילו ברעדה"), ולא להסתפק רק באחד מהם (קבלת עול או שמחה).
וענין זה מרומז במצוות תפילין: "תפילין דמרי עלמא מה כתיב בהו, ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ"- מה רשום בתפילין של הקב"ה? תשובה: "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ", ומצד זה אמור להיות מובן גדול השמחה של מצוות תפילין.
המשותף לראש השנה, בו תוקעים בשופר ולתפילין:
השופר עשוי מקרן בהמה, תוקעים בשופר קול פשוט דווקא, ולאחרי זה שברים ותרועה מלשון שבירה ופירור- עניינים אלה מדגישים את הקבלת עול.
גם הקלף של התפילין וגם הרצועות עשויות מבהמה, ועל ידי התפילין צריכים לשעבד את הלב והמוח- עניינים אלה מדגישים את הקבלת עול.
והרי תוכנה של מצות תפילין הוא שעבוד הלב והמוח (כמבואר בשולחן ערוך ובתניא), שזהו עניין הקבלת-עול. ולא עוד אלא שהתפילין עצמם עשויות מעור בהמה (כולל גם הפרשיות שבתפילין שכתובות על קלף שנעשה מעור בהמה), וקשירתם על היד והראש (כנגד הלב והמוח) היא על-ידי רצועות שעשויות מעור בהמה – בהמה דווקא, שבזה מודגש עניין הביטול וקבלת-עול.
ולהעיר, שעניין זה (השייכות לבהמה) מודגש גם בתקיעת שופר – שעשיית המצוה היא על-ידי קרן של בהמה דווקא, ובקרן של בהמה תוקעים קול פשוט דווקא, ולאחרי זה שברים תרועה (גנוחי גניח וילולי יליל), מלשון שבירה ופירור ("צוברעכן און פאנאנדער ברעקלען") – שכל עניינים אלה מורים ומדגישים עניין הביטול והקבלת-עול.
ודווקא על ידי הביטול והקבלת עול ממשיכים את כל ההמשכות של ראש השנה ברוחניות וגשמיות, כמו שנאמר: "קב"ה נותן ליהודים גשמיות, ויהודים עושים מהגשמיות רוחניות".
ולגבי התפילין, זה מתחבר עם הענין:"אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם, אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם שנאמר שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד, ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם שנאמר ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ."
תבוא חי אלול תשל- סעיפים א-ב- הפאר של הקדוש ברוך הוא
רשום בפסוק: "את הוי' האמרת גו' והוי' האמירך גו'", ורשום בגמרא אמר: להם הקב"ה לישראל כו' אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם שנאמר שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם שנאמר ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ.
וצריך להבין, עם ישראל מתייחד בכך ש"...הלך האלהים לפדות לו עם", הקב"ה בכבוד ובעצמו פדה אותנו, ועם ישראל משבח את הקב"ה ע"י מצוות התפילין, ששם רשום: "שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד", עם ישראל מקבל את הזכות והכוחות האלו מהקב"ה.
ועוד דבר, תפילין נקראים פאר, כמ"ש: "פארך חבוש עליך", כלומר התפילין זה הפאר של האדם שלובש אותם, כך גם הקב"ה מתפאר כביכול (,הקב"ה גם מניח תפילין כי מה שהוא אומר לישראל לעשות, הוא עושה, ואם הוא מצווה את עם ישראל להניח תפילין אז גם הוא מניח), ואצל הקב"ה רשום בתפילין שהוא מניח כביכול: "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ", כלומר, הפאר של הקב"ה אלו עם ישראל, כי זה מה שרשום בתפילין שלו.
ליל שמחת תורה קודם הקפות תשכז- סעיפים יא-יב- קביעות התורה
מובא בהלכות תלמוד תורה, שמי שיש לו פנאי לעסוק בתורה ולא עוסק בה, עובר על ביטול תורה, הן בעומק ועיון הלימוד (איכות), והן בזמן הלימוד (כמות, שיש לו זמן ללמוד ולא לומד).
חשוב שתהיה קביעות מקום לתורה, כפי שמובא בגמרא: "כל הקובע מקום לתפלתו אלקי אברהם בעזרו", ויש גירסא: "כל הקובע מקום לתורתו", כלומר יש דעה שקביעות המקום מדברת על תפילה ויש דעה שקביעות המקום מדבר על תורה, ושתי הדעות אמת: כדי לבוא לקביעות בתורה (המשכה מלמעלה למטה), צריך להיות לפני כן קביעות בתפילה (העלאה מלמטה למעלה), כמאמר אבא בנימין, כפי שמובא בגמרא: "שתפלתי תהא סמוכה למטתי" ("שלא לעסוק בתורה... עד שאקרא קריאת שמע ואתפלל").
התורה צריכה לחדור לנפש, וכאשר יש קביעות בנפש זה גם משתלשל לקביעות בגוף: קביעות בזמן ובמקום.
וענין זה רואים בסוכות ושמיני עצרת ושמחת תורה, בסוכות ממשיכים את העניינים שהיו בראש השנה "בכסה" (בכיסוי), ממשיכים בסוכות בגילוי אבל במצורה מקיפה ובארעיות כמו בסוכה עצמה, שהיא עצמה ארעית ומקיפה את האדם שנמצא בה (אך יש בה גם ענין של קביעות כי היא "מעין תדורו"), אך בשמיני עצרת ובשמחת תורה ממשיכים את העניינים בקביעות ובפנימיות, וכך גם צריך להיות הסדר: קודם ממשיכים במקיף ובארעיות ואז בקביעות ובפנימיות.
בכל המקום אשר אזכיר את שמי, קדמה שכינה ואתיא, וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך אלו תפילין שבראש,משתבח קוב"ה בשבחייהו דישראל,אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם, כל הקובע מקום לתפלתו, כל הקובע מקום לתורתו
