בפרשת האזינו מצווה משה רבינו את עם ישראל על השירה הגדולה: "הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה, וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי־פִי". רש"י מבאר שמשה קרא לשמים ולעולם כולו כעדים – שיישארו לנצח, ולא ישתנו, כדי שיעידו על דברי הברית שבין הקב"ה לישראל.

אבל בחסידות מוסבר שהשירה הזו אינה רק עדות על עם ישראל, אלא ביטוי פנימי למעמד של נשמת היהודי – שירה תמידית שמתגלה בכל זמן ובכל מצב. כשאדם מתבונן באלקות – העולם הופך להיות מנגינה, השמים והארץ עצמם מצטרפים לתוך שירת הנשמה.

---

השמים והארץ – פנים וחוץ

ה"שמים" מייצגים את הצד הרוחני שבאדם – הנשמה, הכיסופים, האמונה.

ה"ארץ" מסמלת את הגוף, החומר, והחיים המעשיים.

משה רבינו מלמד אותנו שהשלמות היא כאשר גם השמים וגם הארץ מצטרפים יחד לשירה אחת. לא די להישאר בעולם הרוחני ולהתעלות מעל המציאות, אלא צריך שגם ה"ארץ" – החומר, היום־יום, העבודה המעשית – ישמיע "אמרי פי" ויהפוך כלי לאלקות.

זו בדיוק תורת החסידות: להפוך גם את ענייני החולין לכלי לאור אלוקי, להפוך את האכילה, הדיבור, העבודה והחיים עצמם – לשירה של קרבת אלוקים.

---

שירה אחת, גאולה שלמה

בסיום השירה נאמר: "כִּי יָדִין ה' עַמּוֹ, וְעַל עֲבָדָיו יִתְנֶחָם". חז"ל מסבירים שזה רמז לגאולה העתידה. גם אם יש מצבים של הסתר, בסוף מתגלה שהכול חלק מתהליך של רחמים וגאולה.

על פי דברי רבותינו נשיאינו, פרשת האזינו נקראת תמיד בסמיכות ליום הכיפורים ולחג הסוכות – ללמד אותנו שאחרי הימים הנוראים של חשבון הנפש, באה השירה. עבודת התשובה מביאה את האדם למקום של זמרה, של חיות חדשה, ושל שמחה עמוקה.

---

לקח מעשי לחיים

המסר לנו:

עלינו לשמוע את השירה האלוקית בכל פרט בחיים – גם בגשמיות.

להפוך את היום־יום ל"שירה" – על ידי מצוות, על ידי שמחה, ועל ידי הסתכלות חיובית.

לזכור שבכל מצב – גם כשהחיים נראים מורכבים – בפנימיות יש שירה אלוקית שמובילה לגילוי הגאולה.

כפי שהרבי מבהיר פעמים רבות: הגילוי הזה עומד ממש לפנינו, וכל יהודי בשמחתו ובאמונתו יכול כבר עכשיו לחיות את מציאות הגאולה.