השמחה שמעבר לשכל - שמחת תורה תשפו
חג שמחת תורה הוא השיא והחתימה של כל מחזור החגים, והוא מבטא את הקשר הפנימי והעצמי שבין היהודי לתורה.
לא מדובר ביום של לימוד התורה בעיון או בדרש, אלא ביום של שמחה בתורה עצמה – שמחה בעצם הקשר שלנו עמה, בלי להתחשב בדרגה הרוחנית או ברמת ההבנה של כל אחד.
התורה שייכת לכל יהודי
בחסידות מבואר שהשמחה של שמחת תורה גדולה אף משמחת מתן תורה. במתן תורה – הקב״ה נתן את התורה מלמעלה למטה, אבל בשמחת תורה – עם ישראל הוא זה ששמח ונותן את התורה כביכול מחדש לקב״ה בשמחתו.
היום הזה מגלה שהקשר בין היהודי לתורה הוא עצמי ומהותי, לא תוצאה של הבנה או ידיעה. גם ילד קטן שרק מתחיל ללמוד – רוקד עם אותו ספר תורה כמו גדול בתורה. שניהם שווים בשמחה, כי שניהם נוגעים בעצם – בתורה שלמעלה מטעם ודעת.
מדוע חוגגים דווקא בסוף ולא בתחילה
היה ראוי לכאורה לשמוח בשמחת תורה בתחילת השנה, כשהתחלנו לקרוא את התורה בפרשת בראשית. אבל שמחת תורה חותמת את כל החגים, כי לאחר כל העבודה של חודש אלול, ראש השנה, יום כיפור וסוכות – מגיע השיא: השמחה בקשר הנצחי שבין הקב״ה וישראל באמצעות התורה.
לאחר שהאדם טיהר את עצמו, התעלה והתאחד עם ה׳, כעת הוא מגלה שהתורה עצמה שוכנת בקרבו, ולכן הוא רוקד – לא עם שכלו, אלא עם כל גופו. לכן אין לומדים תורה בשמחת תורה אלא רוקדים עמה – כי זו מדרגה שלמעלה מן השכל.
הריקוד – גילוי הנשמה
בחסידות מוסבר שהרגליים מבטאות את ה״קבלת עול״ – עשייה פשוטה בלי חשבונות. בשמחת תורה, הרגליים רוקדות ומגלות שהקשר לתורה אינו רק בשכל אלא בעצם הנשמה.
לכן השמחה פורצת כל גבול – אדם רוקד עד אין קץ, כי התורה היא אין-סופית, והקשר שלנו אליה הוא אין-סופי.
מסר לשנת תשפ״ו
השנה, אחרי שנה מלאה ניסיונות ואתגרים לעם ישראל, השמחה בשמחת תורה מסמלת את ניצחון האור על החושך. כשיהודי שמח באמת, הוא מבטל כל מחיצה ומגלה את האחדות האלוקית בעולם.
וכפי שאמר הרבי מליובאוויטש, בשמחת תורה אנו “ממשיכים את השמחה לכל השנה כולה” – שהשנה כולה תהיה שנת תורה, שמחה וגאולה, מתוך אחדות אמיתית של כל עם ישראל עם הקב״ה ועם תורתו.
