פרשת ויחי חותמת את ספר בראשית, אך דווקא היא נקראת בשם של חיים – ויחי יעקב. אף שעל פי פשטות הדברים מדובר בימיו האחרונים של יעקב אבינו, חז״ל מדגישים: “יעקב אבינו לא מת”. חסידות חב״ד מבארת שאין זו רק אמירה רעיונית, אלא קביעה רוחנית עמוקה: חייו של צדיק הם חיים נצחיים, חיים של השפעה, אמונה ושליחות – גם לאחר הסתלקותו מן העולם הגשמי.

יעקב אבינו יורד למצרים, מקום של גלות, טומאה והסתר אלוקי. ואף על פי כן – ויחי. החיים האמיתיים אינם תלויים במקום גשמי אלא בקשר של יהודי עם הקב״ה. זהו יסוד מרכזי בתורת חב״ד: גם בגלות, ואולי דווקא בה, מתגלה תפקידו האמיתי של היהודי – להפוך חושך לאור.

לפני הסתלקותו מברך יעקב את בניו. הברכות אינן רק נבואות לעתיד, אלא הוראה לכל דור ודור. יעקב רואה את השנים־עשר השבטים כשלמות אחת, על אף השוני הגדול ביניהם. מכאן ההוראה החב״דית הידועה: עבודת ה׳ נעשית בדרכים שונות – כל יהודי לפי כוחותיו, טבעו ותפקידו – אך כולם שייכים לגוף אחד, לעם אחד ולמטרה אחת.

חסידות חב״ד מדגישה במיוחד את בקשתו של יעקב: “אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם”. אין זו רק בקשה טכנית, אלא מסר רוחני: יהודי לא שייך למצרים, לא לגלות ולא למוגבלות. גם כשהוא נמצא בתוך עולם חומרי, עליו לדעת שמקומו האמיתי הוא בארץ החיים – חיים של קדושה, תורה ומצוות.

הרבי מליובאוויטש מלמד שפרשת ויחי נותנת כוח לדור האחרון של הגלות: להמשיך לחיות חיים מלאים של אמונה, שמחה ושליחות, גם כאשר עדיין לא רואים את הגאולה בגלוי. זו משמעות ה”ויחי” של ימינו – חיים של גאולה עוד בתוך הגלות, כהכנה לגאולה האמיתית והשלמה בקרוב ממש.

שבת שלום וגאולה קרובה!