גילוי הנשמה בגלות - דבר תורה לפרשת שמות תשפו
פרשת שמות פותחת בירידה הגדולה ביותר של עם ישראל – גלות מצרים. לכאורה, זו התחלה קשה: שעבוד, עינוי, הסתר פנים. אך התורה מדגישה דווקא: "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה" – לא רק שהם ירדו למצרים, אלא בשמותיהם.
בחסידות חב״ד מבואר ש״שם״ מבטא את עצם הנשמה, נקודת הזהות העמוקה שאינה משתנה לעולם. אף על פי שעם ישראל ירד לגלות הקשה ביותר, שמותיהם – מהותם הפנימית – נותרה שלמה. הגלות לא שברה את הנשמה, אלא דווקא חשפה את עוצמתה.
הרבי מליובאוויטש מסביר שדווקא במצרים, מקום של גבול, צמצום וטומאה, התגלה הכוח האמיתי של יהודי: היכולת להישאר מחובר לקב״ה גם בתנאים הקשים ביותר. לכן התורה חוזרת ומונה את השמות – כדי ללמד שהירידה אינה ניתוק, אלא שליחות.
גם לידתו של משה רבנו באה מתוך החושך. פרעה גוזר גזירות, אך דווקא אז נולד המושיע. זהו עיקרון חסידי עמוק: לפני כל גאולה יש העלם, ולפני כל אור – חושך. ההסתר אינו סתירה לגילוי, אלא הכנה אליו.
המסר אלינו ברור: גם בדורנו, בדור של גלות ארוכה ובלבול רוחני, כל יהודי נושא בתוכו נשמה אלוקית שאינה משתנה. גם אם המציאות סביבו מאתגרת – השם, הזהות הפנימית, נשארת בטהרתה.
פרשת שמות מלמדת אותנו שלא לפחד מהגלות, אלא לגלות בה את השליחות. כאשר יהודי חי כיהודי גם ב״מצרים״ הפרטית שלו – הוא מקרב את הגאולה הכללית.
יהי רצון שנזכה לראות בקרוב את הגאולה האמיתית והשלמה, תיכף ומיד ממש.
