פרשת בא עוסקת בשלב המכריע של יציאת מצרים: שלוש המכות האחרונות, קרבן פסח – והיציאה לחירות. אך חסידות חב״ד מלמדת שזו אינה רק יציאה היסטורית ממצרים הגשמית, אלא תהליך פנימי ונצחי של יציאה מהמיצרים וההגבלות שבתוך כל אדם.

אחד הרגעים הבולטים בפרשה הוא מכת חושך. התורה מדגישה:

“ולכל בני ישראל היה אור במושבותם”.

החושך במצרים לא היה רק היעדר אור, אלא חושך סמיך ומשתק. ובכל זאת – אצל בני ישראל היה אור. חסידות חב״ד מסבירה שאין מדובר רק בשני מצבים מקבילים, אלא בגילוי מהותי: האור של ישראל אינו תלוי בהיעדר החושך, אלא נובע ממקום פנימי ונעלה יותר, כזה שהחושך אינו יכול לכבות.

מכאן נלמד עיקרון עמוק בעבודת ה׳: לא רק לברוח מהרע, אלא להפוך אותו עצמו לכלי של טוב. לא להסתפק ב״סור מרע״, אלא להגיע ל״עשה טוב״ שמאיר גם את המקומות החשוכים ביותר.

רעיון זה בא לידי ביטוי גם בציווי הראשון שניתן לעם ישראל כעם:

קידוש החודש – קביעת הזמן על פי ראיית הלבנה. הלבנה מתמעטת, נעלמת כמעט לגמרי, ואז מתחדשת. זהו משל לנשמה: גם כאשר נדמה שיש ירידה, חושך או ריחוק – יש כוח פנימי של התחדשות וצמיחה מחודשת, דווקא מתוך ההסתר.

גם קרבן פסח מלמד אותנו זאת. הוא נאכל בלילה, בזמן החושך, אך עם מצה ומרור – שילוב של פשטות, ביטול, ומרירות שמובילה לגאולה. היציאה ממצרים אינה מחכה לאור הבוקר; היא מתרחשת בתוך הלילה עצמו.

מכאן ההוראה לדורנו: לעיתים נדמה שהעולם חשוך יותר, מורכב יותר, מבלבל. אך תורת החסידות מלמדת שדווקא בדור כזה ניתן לגלות אור עמוק יותר – אור שאינו רק מתגבר על החושך, אלא מגלה שהחושך עצמו יכול להפוך לכלי לגילוי אלוקי.

וזו גם ההכנה לגאולה האמיתית והשלמה: לא עולם שנמלט מהחושך, אלא עולם שבו

“לילה כיום יאיר” – והמציאות כולה מגלה אלוקות.

יהי רצון שנזכה לקחת את האור של פרשת בא אל חיי היום־יום, להפוך את המיצרים למרחבים, ואת החושך – לאור גדול, עד לגאולה השלמה במהרה בימינו.