אמונה גם אחרי קריעת הים - פרשת בשלח תשפו
פרשת בשלח נקראת בפי חז"ל שירת האמונה – בה נקרע ים סוף, בני ישראל רואים ניסים גלויים, ואומרים שירה:
"זה א-לי ואנוהו" – ראייה מוחשית של אלוקות.
אך חסידות חב"ד מדגישה נקודה מפתיעה:
הפסגה הרוחנית של הפרשה אינה קריעת ים סוף – אלא דווקא מה שבא אחריה.
אמונה של ראייה מול אמונה של הליכה
בקריעת הים – האמונה קלה. הכול פתוח, ברור, אלוקי.
אבל מיד לאחר מכן נאמר:
"וַיַּסַּע מֹשֶׁה אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּם סוּף" – משה מסיע את העם מההתגלות.
למה צריך "להסיע"?
כי כאשר רואים אלוקות – קשה להיפרד.
אבל תכלית הבריאה אינה להישאר בהתפעלות, אלא להכניס אלוקות לחיים עצמם.
האמונה האמיתית – דווקא במדבר
במדבר אין מים, אין אוכל, אין ניסים גלויים.
ושם מופיע היסוד של עבודת ה' לפי החסידות:
המן יורד יום־יום – בלי אפשרות לאגור
אין ביטחון בטבע
יש רק דבר אחד: התקשרות מוחלטת לקב"ה
זו אמונה שלא תלויה בראייה – אלא בביטחון פנימי.
שירת הים – והשירה שבחיים
שירת הים נאמרת בלשון עבר:
"אָשִׁירָה לַה' כִּי גָאֹה גָּאָה"
אך חז"ל דורשים: "אָשִׁירָה" – לשון עתיד.
הרבי מליובאוויטש מסביר:
כל שירה זמנית נולדת מתוך נס מסוים,
אבל השירה האמיתית – תהיה בגאולה השלמה,
כאשר העולם עצמו יהפוך לכלי לאלוקות.
הוראה לחיים
גם בחיים האישיים יש "קריעת ים" – רגעי הארה, הצלחה, התעלות.
אבל העבודה האמיתית מתחילה ביום שאחרי:
כשאין התפעלות
כשיש שגרה
כשצריך להאמין בלי לראות
דווקא שם מתגלה הקשר העמוק ביותר עם הקב"ה.
וזו ההכנה לגאולה האמיתית והשלמה –
שבה לא רק נראה אלוקות,
אלא נחיה אותה בתוך העולם.
