פרשת ואתחנן נקראת תמיד בסמיכות לתשעה באב, ולאחר היום הכואב ביותר בלוח השנה היהודי מגיעה שבת הנקראת "שבת נחמו", על שם ההפטרה הפותחת במילים: "נחמו נחמו עמי".

במבט ראשון נראה שיש כאן מעבר חד – מחורבן לנחמה. אך חסידות חב"ד מלמדת שהנחמה אינה באה למרות החורבן, אלא דווקא מתוכו.

משה רבנו מתחנן להיכנס לארץ ישראל, אך בקשתו אינה מתקבלת. למרות זאת, הוא אינו מתייאש, אלא ממשיך להכין את עם ישראל לכניסתם לארץ, מלמד אותם תורה ומחזק את אמונתם. מכאן אנו לומדים שגם כאשר לא הכול מתרחש כפי שאנו רוצים – השליחות שלנו אינה נפסקת.

בתשעה באב אנו מתאבלים על חורבן בית המקדש, אך חז"ל מלמדים שביום זה נולד המשיח. דווקא ברגע החשוך ביותר כבר נטמן הזרע של הגאולה. החסידות מסבירה שהירידה אינה מטרה בפני עצמה; היא הכנה לעלייה גבוהה יותר. כמו גרעין שנרקב באדמה כדי להצמיח עץ גדול, כך גם הגלות מכינה את העולם לגילוי האלוקי השלם.

בפרשת ואתחנן מופיעה גם קריאת שמע: "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד". פסוק זה מזכיר לנו שגם כאשר המציאות נראית מפורדת ומלאת קשיים, האמת הפנימית היא שהכול מאוחד תחת הנהגתו של הקב"ה. גם הגלות אינה מצב נצחי, אלא שלב בדרך לגאולה.

הרבי מליובאוויטש הדגיש פעמים רבות שאין להסתפק באבל על החורבן, אלא להפוך אותו לכוח של בנייה. כל מצווה, כל לימוד תורה, כל מעשה חסד וכל חיזוק באהבת ישראל הם עוד אבן בבניין בית המקדש השלישי.

המסר לחיים:

כאשר אדם חווה קושי, אכזבה או נפילה, הוא עלול לחשוב שהכול אבוד. פרשת ואתחנן ותשעה באב מלמדים אותנו את ההפך: גם אם איננו מבינים את הדרך, הקב"ה כבר מכין את הישועה. התפקיד שלנו הוא להמשיך להתפלל, ללמוד, לעשות טוב ולא לאבד תקווה.

יהי רצון שנזכה לקיום ההבטחה: "נחמו נחמו עמי", ושעוד השנה נזכה לראות בבניין בית המקדש השלישי, בגאולה האמיתית והשלמה על ידי משיח צדקנו, במהרה בימינו אמן.