ביאורי הרבי מלובביץ של חבד בגמרא- מסכת ברכות- דף ד
מסכת ברכות
דף ד
לקוטי שיחות- כרך לו- שמות- שיחה א- סעיפים ב-ד- בטחון בקב"ה
משה רבינו ויעקב אבינו הם הבחירים: יעקב אבינו הבחיר שבאבות ומשה רבינו הוא הבחיר שבנביאים, מסופר במקרא שלשניהם הקדוש ברוך הבטיח שהוא יהיה עמהם ואף על פי כן שניהם יראו "שמא יגרום החטא". דבר שנשמע תמוה:
מצד אחד אם הם בוטחים בקב"ה מדוע הם יראים, מצד שני זו מעלה: שלמרות שהקב"ה הבטיח להם שיהיה עמהם, הם יראים שמא חטאו ואז זה יפגע בהם.
בטחון מתבטא במנוחת הנפש, כי הכל מאת השם. ישנם כמה סוגי בטחון בקב"ה:
1. הקב"ה נותן לי בדיוק מה שאני צריך, אם זה טוב בנגלה אז זה ברור, ואם בנגלה זה לא טוב, אז זה בגלל שיש פה תיקון וגם זה טוב.
2. הקב"ה נותן לי רק טוב בנגלה, ואם חס ושלום זה אחרת, אז זה בגלל שחטאנו.
3. אני בוטח בקב"ה שהוא נותן לי טוב בנגלה גם אם איני ראוי, ואז הקב"ה נותן רק טוב בנגלה.
חג הפורים תשכד- סעיפים לג-לה, מב- העיקר הוא המעשה
מדברי הגמרא: "אמר דוד לפני הקב"ה, רבש"ע, לא חסיד אני, שכל מלכי מזרח ומערב יושבים אגודות אגודות בכבודם, ואני ידיי מלוכלכות בדם ובשפיר ובשליא כדי לטהר אשה לבעלה", נשאלת השאלה מדוע לא מספיק שדוד המלך ינהג כמו רב חשוב ויגיד לדיינים שאם יבואו לפנים דם שפיר ושליא באופן מסויים אז כך הדין ואם הדם שפיר והשליא באופן אחר אז הדין הוא אחר?
אלא זה בא ללמד אותנו שלא מספיק ללמוד סוגיה, אפילו לעומק שתנאים ואמוראים התייגעו בה, אלא צריך להיות גם בעולם המעשה, עולם של קליפות שיש בו רע ולהגיע לדרגה של "ידיי מלוכלכות בדם ובשפיר ובשליא" (ואז מתעוררות בשכל סברות בדרגה של תנאים ואמוראים כי הדבר נוגע לנו) ואז אפשר "לטהר אשה לבעלה", "אשה" זו כנסת ישראל ו"בעלה" זה הקב"ה.
כתוב בגמרא במסכת בבא בתרא: "אין למדין הלכה לא מפי למוד וכו' עד שיאמרו לו הלכה למעשה", כלומר צריך להגיע לעולם המעשה, כפי הסיפור על אדמו"ר מהר"ש שראה את בניו עוסקים בסוגיית שפחה חרופה בגמרא, הוא הסביר להם את הסוגיה בצורה יסודית, עמוקה וברורה למרות שהוא למד את הסוגיה 20 שנה לפני המעשה, והוא אמר להם שכך יש ללמוד ולנהוג, שגם אחרי 20 שנה צריך לדעת ולהסביר היטב סוגיה שלמדת. ובמה עוסקים? בשפחה חרופה, לא סתם גויה, אלא דרגה נמוכה של גויה... ובזה תנאים ואמוראים עסקו, איש מפי איש עד משה רבנו, כיוון שאצלו אין הדבר נוגע למעשה בפועל. אנו רואים כזה נוגע למעשה בפועל אפשר להגיע לסברות כמו של תנא או אמורא אחרי שהתייגע, כשזה נוגע למעשה בפועל זה אומר שצריך לפסוק ליהודי שאם יתנהג כך, הוא יעשה דירה לו יתברך ואם לא אז חס ושלום אחרת.
כך גם אצל מרדכי שהיה ראש הסנהדרין, שהיה במעלתו ודרגתו חשב שצריך לזכור את נס הפורים במחשבה בלבד, עד שירד לדרגה של עם ישראל בעולם העשיה ואז מתבטלת מציאותו, ובאה בקשתה של אסתר: "קבעוני", קריאת המגילה בדיבור ו"כתבוני", כתיבת המגילה במעשה. ואצל אסתר זה היה במסירות נפש ועל כן המגילה נקראת על שמה.
וזהו סדר העבודה, שצריך להיות מהקל לכבד: מהמחשבה לרדת לדיבור ומעשה.
וגם בבית צריך להיות ניכר שכאשר מנקים, קונים דבר לבית או מכניסים או מוציאים דברים מהבית, צריך להיות ניכר שזה נעשה על ידי אשה כזו ש"את מאמר מרדכי אסתר עושה כאשר היתה באמנה אתו".
וזוהי גם ההוראה בכל דור ובכל מקום, כפי שכתוב בכתבי האר"י ז''ל, שבעקבות המשיח הנשים מושלות בתלמידי חכמים, שזהו "מעשה רב", שרואים שהאשה רוצה, רק אם הרצון הוא בתוקף רואים שהיא מצליחה לפעול בכל אמור, ורואים שאפילו שבדיבורים ומעשים לא ניכר בגלוי שמו של הקב"ה, הרי כאשר האשה חדורה באלוקות ויהדות, ניכר שהם נעשים ע"י חכם.
וכיוון שהקב"ה דורש זאת מנשות ישראל אז יש להן את הכח כי "אינו מבקש אלא לפי כוחן" וכמובן שהכל יהיה מתוך שמחה וטוב לבב, ומהנתינת כח מימי הפורים: "אורה ושמחה וששון ויקר".
יום ב דחג השבועות תשכו- סעיף י- להתעסק עם החוצה
יש קשר בהנהגה של דוד המלך עם הבעש"ט:
כתוב בגמרא: "כך אמר דוד לפני הקב"ה, רבונו של עולם, לא חסיד אני (בתמי'), שכל מלכי מזרח ומערב יושבים אגודות אגודות בכבודם, ואני, ידי מלוכלכות בדם ובשפיר ובשליא, כדי לטהר אשה לבעלה".
הנהגתו של דוד המלך צריכה להיות בענייני קדושה ורק אחרי כן לירד למטה ולהתעסק עם ענייני העולם וטומאה עד "כדי לטהר אשה לבעלה", זאת למרות שהיה יכול לתת לחכם אחר לעסוק בזה, וזאת באופן שרק הידיים מלוכלכות בדם ("ידי מלוכלכות בדם") אבל הראש בענייני קדושה.
כן מצאנו אצל הבעל שם טוב שהתעסק עם אנשים פשוטים שלולא זאת הם לא היו יודעים שחסר להם דבר מה.
וזו ההוראה בכל דור, שצריך להתעסק עם החוץ, "יפוצו מעיינותיך חוצה".
י שבט תשיג- סעיף ב- ההצלחה היא לא מה שרואים
יש תלמידי ישיבה ויושבי אוהל אשר מתלוננים על זה שלא רואים הצלחה בלימוד התורה.
היגיעה בתורה לא בהכרח מתבטאת בהצלחה בלימוד התורה אבל ככל שתגדל ההצלחה בלימוד התורה, יישאר עוד הרבה להתייגע.
ידוע הסיפור שאדמו"ר הזקן רצה לתת לאדמו"ר הצמח צדק תורה במתנה, האדמו"ר הצמח צדק סירב מכיוון שרצה להתייגע בלימוד התורה, דבר שהתחרט עליו אח''כ ואמר שלא היה צריך לסרב מכיוון שאמר לעצמו שגם אם היה מקבל את המתנה, הוא בכל זאת היה צריך להתייגע בלימוד התורה כי לתורה אין גבול.
וידועה תורת האדמו"ר הריי"צ על הפסוק: "ודברת בם (בדברי תורה הכתוב מדבר) בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך":
"בשבתך בביתך"- מעמד הנשמה באוצר הנשמות למעלה לפני ירידתה למטה.
"ובלכתך בדרך"- הזמן שהנשמה יורדת לעולם והולכת בה עד ימי זקנה ושיבה, דבר שעושה אותה בבחינת "מהלך".
"ובשכבך"- בבוא עת פקודתו, שזהו זמן קצר שהנשמה נמצאת בגן עד, שגם שם קיים לימוד התורה וגם יגיעה בלימוד התורה אפילו שלא שייך ענין של קיום המצוות.
"ובקומך"- זהו זמן תחיית המתים.
דרכה של תורה היא שכל ענין הוא במדידה והגבלה, כך גם זמן שליחותו, כשם שאין רגע חסר לקיים שליחותו כך גם אין רגע נוסף, ולכן חבל על הזמן שמתלוננים על שלא רואים הצלחה בלימוד התורה.
נצבים-וילך, כה אלול תשיז- סעיף ז- התחלה וסוף של תקופות
ישנם עניינים שצריך לעשותם בתמידות, כמו לימוד התורה, שנאמר "והגית בו יומם ולילה", אמנם יש בעלי עסקים שאינם יכולים, ולכן מספיק להם הלימוד של "פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית", ואז הם מקיימים את מה שכתוב: "ובשכבך ובקומך", ואז מחברים את היום והלילה.
וכך גם בכללות השנה, כשאר ההנהגה היא כמו שצריך בתחילת השנה וסוף השנה זה בבחינת "חותם" להנהגה של כל השנה בכל הקשור להוצאת החיות מהקליפה והמשכת רצון חדש.
ויגש ד טבת תשלד- מי העיקר? יוסף או יהודה?
רשום בתחילת פרשת ויגש: "ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדוני", הזוהר כותב שהגשת יהודה ליוסף הוא עניין סמיכת גאולה לתפילה.
יהודה הוא ענין התפילה, כמו שכתוב בקריאת שמו של יהודה: "הפעם אודה את הוי׳", ויוסף הוא ענין הגאולה, כמו שכתוב: "אם יגאלך טוב", ויוסף ענינו טוב, והא גם פרנס את על עם הארץ במצרים.
יוסף הוא ספירת היסוד ויהודה הוא המלכות, וגם עפ"י קבלה ספירת היסוד משפיעה השפעות וטוב לספירת המלכות, וספירת המלכות ממשיכה בעולמות בריאה, יצירה ועשיה.
ומזה שיהודה ניגש ליוסף מובן שגאולה היא למעלה מתפילה, אבל מהלשון "סמיכת גאולה לתפילה" מובן שיש יתרון לתפילה, שתחילה באה הגולה ואחרי זה מגיעים לענין התפילה.
עכשיו, בזמן הגלות יוסף הוא למעלה מיהודה ("ויגש אליו יהודה"), משא"כ לעתיד לבוא יהודה הוא העיקר, לפי מה שכתוב: "ודוד עבדי נשיא להם לעולם".
ויגש ז טבת תשנב- סעיף יא- מקור הכח של יהודה
הקשר של "ויגש אליו יהודה" עם "ודוד עבדי נשיא להם לעולם" (שבהפטרה): לכאורה זה נראה סתירה, מכיוון שבפרשת ויגש, ובפרט בתחילתה לומדים שיוסף הוא למעלה מיהודה.
אבל כשמתעמקים לומדים ש"ויגש אליו יהודה" זו הגשה עם תוקף, התוקף של יהודה, שמתקשר עם דרגת הקב"ה שלמעלה מהעולם (יהודה מלשון "הודאה להשם"), וזה פועל את הבאת הגאולה האמיתית והשלמה, כך שזה פועלה גם על אומות העולם, "וידעו הגוים כי אני השם".
הכח לגילוי של מעלת יהודה ("ודוד עבדי נשיא להם לעולם") בא מההכנה וההשפעה של יוסף ("ויגש אליו יהודה").
וזה לימוד לכל יהודי, שצריך לחיות עם כל התוקף בענייני תורה ומצוות בעולם.
שמא יגרום החטא, ידי מלוכלכות בדם ובשפיר ובשליא כדי לטהר אשה לבעלה, בשכבך,סמיכת גאולה לתפילה,תפילה אריכתא
