ביאורי הרבי מלובביץ של חבד בגמרא- מסכת ברכות- דף ה
מסכת ברכות
דף ה
שיחת יב תמוז תשיא- סעיף ח- 2 אופני העבודה של "יזכיר לו יום המיתה"
עבודת נפש האלקית עם נפש הבהמית יכולה להיות בשני אופנים בהקשר של "יזכיר לו יום המיתה":
א. לבטש את הגוף ונפש הבהמית, ולא רק ע"י הזכרה בדיבור, אלא בפועל ממש ע"י תעניות וסיגופים, כמו שכתוב בפסרי המוסר.
ב. יזכיר לו את יום המיתה רק בזמנים שיש צורך להפחיד את הגוף ונפש הבהמית כמו בתיקון חצות, וגם כשמזכיר יום המיתה בדיבור, כשזה לפעול- זה מתוף שמירת בריאות הגוף לאורך ימים ושנים טובות.
הרב המגיד אמר: שכאשר נעשית נקבובית קטנה בהגוף נעשה נקב גדול בהנשמה, ובמילא צריך לשמור על הגוף מצד מעלת הנשמה.
סיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר אודות אביו כ"ק אדנ"ע שהראה לו את ידו ואמר לו: אה כמה יקר גופו של יהודי, שבשבילו "שפכו" כל כך הרבה תורה ומצוות.
כל ענין ההפחדה על "יום המיתה" הוא רק כדי לעבוד את השם יום יום ע"י תורה ומצוות, וזהו רצונה של הנשמה: להמשיך לעבוד את הקב"ה ולהשתמש בנפש הבהמית לאורך ימים ושנים טובות (ולא במיתת הגוף), כמשל הסוכן ביטוח חיים, שמזכיר לו את יום המיתה כדי להוציא ממנו פרוטות, אבל הוא גם רוצה שהלקוח ימשיך לחיות חיים טובים.
והנמשל: העצה לפעול אריכות ימים ושנים טובות עבור ה"לקוחות", אלו רמ"ח האיברים, כמו שמוזכר בחסידות, שפעולת הביטול ממשיכה את החיי הגוף, כמו שכתוב: ""יראת ה' לחיים".
ואז ממלאים ומשלימים את הכוונה והשליחות של הנשמה בעולם באופן הטוב, מתוך הרחבה, מנוחת הנפש ומנוחת הגוף, ובאופן ד"עולמך תראה בחייך" לאורך ימים ושנים טובות.
לקוטי שיחות- כרך לב- ויקרא- שיחה ג- סעיף ה- 2 בחינות של קרבן-
ישנם 2 אופנים שהקרבן מכפר על החטא, ואפשר לומר ששני אופנים אלו הם 2 בחינות: זכר ונקבה:
האופן האחד- התבוננות על מעלתו ושהנפש האלוקית נמצאת בו תמיד ומחוברת לקב"ה- לשון רכה- בחינת נקבה- ולכן חטאת באה נקבה- מכיוון שחטאת באה על עבירות שבשוגג, שלשם כך מספיקה ההתבוננות שהחטא בא מהנפש הבהמית אבל המציאות האמיתית היא אלוקות, טוב.
האופן השני- הרמב"ן מבאר: "שיחשוב האדם בעשותו כל אלה כי חטא לאלקיו בגופו ונפשו וראוי לו שישפך דמו וישרף גופו לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה וכפר הקרבן הזה כו'"- זהו ענין של תוקף וחוזק, דברים קשים כגידין- בחינת זכר- ולכן האשם בא דווקא רק מהזכרים- מכיוון שהאשם בא לפעמים גם על המזיד, זה מראה שהטוב שלו הוא בהסתר, לכן לא מספיקה רק ההתבוננות של להתקרב לקב"ה, אלא צריך דברים קשים כגידין, כמרז"ל "לעולם ירגיז אדם יצ"ט על יצר הרע".
שיחת אחרון של פסח תשיז- יז,סא- 3 מתנות מהקב"ה בייסורים
ענין הכניסה לארץ ישראל היה קשור עם מלחמות. אפשר לשאול: למה בני ישראל צריכים את זה? היה טוב לעם ישראל טוב במדבר, עם ענני הכבוד ועם בארה של מרים וכו'. וגם למה עבודת השם צריכה להיות מלווה בלעמוד בנסיונות?
למה? כי הקב"ה רוצה שיהיה לעם ישראל טוב, לא דומה מתנה שלא מתאמצים בשבילה ("נהמא כדכיסופא") למתנה שעובדים בשבילה, ואז התענוג גדול יותר.
כתוב בגמרא "שלש מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל, וכולן לא נתנן אלא ע"י יסורין, אלו הן, תורה וארץ ישראל והעולם הבא", ודווקא בסדר הזה, כי זה לפי הסדר הכרונולוגי: קודם כל: תורה- מתן תורה, ועוד לפני, האבות קיימו את כל התורה כולה. ארץ ישראל- הכניסה לארץ ישראל אחר מתן תורה. חיי העולם הבא- תלויים באופן העבודה בענייני ארץ ישראל על פי התורה.
בביטוי "אחת שאלתי", המילה "אחת" מלמדת על היחידה שבנפש, והמגלה עמוקות מפרש: "אחת"- ראשי תיבות "ארץ ישראל, חיי העולם הבא, תורה"- זה מלמד אותו ש"אחת" כולל 3 עניינים.
שיחת חג הפורים תשטז- מה קודם? תורה או תפילה?
סדר העבודה הוא שכל העניינים צריכים להיות לאחר לימוד התורה דווקא, אפילו דברים חשובים, כי לאחר לימוד התורה מתווסף בהם עניינים נוספים.
וזהו הטעם של מה שרשום בגמרא: "אבא בנימין אומר . . על תפלתי שתהא לפני מטתי" (נזהרתי . . שלא לעסוק בתורה כשעמדתי ממטתי עד שאקרא ק"ש ואתפלל), כיוון שעבודת התפילה נוגעת ללימוד התורה, שאז הלימוד הוא באופן נעלה יותר, אבל שאר העניינים צריכים להיות לאחר לימוד התורה דווקא.
שיחת יום ד פ עקב כף מנחם אב תשחי- סעיף טז- התנאים ללימוד התורה
כדי שלימוד התורה יהיה כמו שצריך, צריכה להיות הכנה:
רשום בגמרא: ""אבא בנימין אומר .. על תפלתי שתהא לפני מטתי", "נזהרתי שלא לעשות במלאכה ושלא לעסוק בתורה כשעמדתי ממטתי עד שאקרא ק"ש ואתפלל", כלומר בשביל השגת התורה צריך זיכוך, שזה נעשה ע"י התפילה (למרות שגם ע"י אכילת מאכלים דקים נעשה זיכוך, משא"כ מאכל גס מביא לעביות וגסות במוח).
לאחר התפילה מתפשטת הנשמה בכל הגוף בגלוי, ולכן לאחר התפילה ובפרט ברכת חונן בדעת, יכולה להיות השגת התורה כמו שצריך.
וגם לתפילה קיימת הכנה, וזו עבודת הצדקה, כמו שכתוב: "יהיב פרוטה לעני והדר מצלי, שנאמר אני בצדק אחזה פניך".
ונמצא שסדר העבודה הוא כנגד האבות:
אברהם אבינו- עסק בגמילות חסדים- צדקה.
יצחק אבינו- עבד בחפירת בארות- העלאה מלמלטה למעה- תפילה.
יעקב אבינו- קו האמצעי- תורה.
ובתורה עצמה ישנן ב' מדרגות- דרגת התורה של יעקב, שהיא חיצונית ודרגת התורה של משה, שהיא פנימית.
והענין בזה:
בתורה- ישנם עניינים שאומרים בכל יום, למשל: עניינים ששייכים לתפילה, כגון: "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם", אבל ענייני התורה שחוזרים בכל יום אינם עיקר לימוד התורה.
בעיקר הלימוד בתורה קיימות 2 דרגות:
א. מה שהאדם השיג ע"י היגיעה: "יגעת...".
ב. מה מה שהאדם משיג מעבר ליגיעה, שניתן לו מלמעלה, בגדר של מציאה: "...ומצאת"- וזוהי התורה של משה, שלמד מפי הקב"ה.
יזכיר לו יום המיתה, לעולם ירגיז אדם יצ"ט על יצר הרע, שלש מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל וכולן לא נתנן אלא ע"י יסורין אלו הן תורה וארץ ישראל והעולם הבא, תפלתי שתהא לפני מטתי
