בשבח והודיה לבורא עולם, ראיתי לנכון לחבר את החיבור ממה שרשום בדברי הרבי בשיחות שבת פרשת חוקת, י תמוז תנשא:

הרבי הריי"צ מספר שכשהאדמו"ר הזקן הגיע למעזריטש, הרב המגיד קבע סדר לימוד אשר בנו ר' אברהם המלאך ילמד עם האדמו"ר הזקן חסידות (של הבעש"ט ושל הרב המגיד) והאדמו"ר הזקן ילמד איתו נגלה.
כשהתחילו ללמוד את הש"ס פירש האדמו"ר הזקן את "מאימתי קורין את שמע בערבין" על פי נגלה ו"המלאך" הסביר שהמילה "אימתי" היא מלשון אימה ויראה.
ואם הסיפור הזה הגיע אלינו אז אנחנו צריכים ללמוד הוראה ממנו.

הלימוד של האדמו"ר הזקן ו"המלאך", זהו חיבור של שני יהודים בלימוד התורה, שזהו דבר שלם, כי כשיהודי הוא בפני עצמו הוא לא שלם.

ואיך צריך להיות החיבור? ע"י אימתי, מלשון "אימה ויראה", ע"י קבלת עול ולא בגלל שאחד צריך את השני, אפילו בשביל דבר נעלה שבקדושה (כמו מנין), אלא מצד שורש נפשם בהשם אחד (כפי שרשום בפרק ל"ב בתניא).

וזו ההוראה מהסיפור של הלימוד של האדמו"ר הזקן והמלאך: התוכן של "אימתי קורין שמע בערבין" הוא קבלת עול מלכות שמים תחילה.

בזמן לימוד הנסתר אדמו"ר הזקן היה מזיז את מחוגי השעון כדי שילמדו יותר זמן מבלי ש"המלאך" שם לב (מכיוון שהוא היה מופשט), והאדמו"ר הזקן מאד נהנה מלימוד תורת הנסתר עם "המלאך", כמ"ש "מים גנובים ימתקו".

כשהם התחילו ללמוד את המשנה "מאימתי קורין את שמע בערבין", "המלאך" הסביר: "מאימתי" מלשון אימה ויראה, שגם כשלומדים משנה, שעניינה הבנה והשגה, וזו התחלת התורה שבע"פ, זה צריך להיות באימה וביראה.

התחלת הש"ס היא "מאימתי קורין את שמע בערבין":

"ערבין" מסמל את חושך הגלות, לא רואים קדושה, ולמקום הזה ירדה נשמתו של היהודי שיפעל את "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד", שכוחנו וחיותנו הוא למעלה מהטבע.

"שמע", ראשי תיבות "שאו מרום עיניכם" רומז על 2 עניינים הפכיים: מצד אחד היהודי למטה ולכן צריך לצוות אותו לשאת את הראש, מצד שני אם רוצה הוא יכול לראות גבוה מאד.

נדרש מכל אחד מישראל לפעול את העניין של קורין את שמע בערבין ועי"ז פועלים את מה שכתוב בהמשך המשנה: "שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן", כלומר עושים מאוכל גשמי קדושה.

פעולתו של יהודי כשהוא קורא קריאת שמע בערבין זה לעשות שלום בין הגוף לנפש כשיש חושך בחוץ חושך בביתו עד שהוא לא יכול להבחין בין צבעים- אז דורשים ממנו לקרוא קריאת שמע. זאת בזמן שהוא לא יכול לחכות לבוקר ולצעוק "שמע ישראל".

ודווקא כששורר החושך הוא צועק "שמע ישראל הוי'ה אלוקינו הוי'ה אחד", שמוסבר בספר מצוות קטן שהמילה "אחד"- מורכבת מ-ח' (8 בגימטריה) שזה 7 רקיעים וארץ, ד' (4 בגימטריה) שזה 4 רוחות העולם והעבודה של היהודי הוא לקשר את הכל עם א', אלופו של עולם וע"י זה יבוא אור בכל העולם, ולא רק בנפשו או בחלקו בעולם.

וכשרשום "מאימתי קורין את שמע בערבין – משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן"- תרומתן של הכהנים זה לא קורבנות התרומה שהם מקריבים בבית המקדש כי זה רק ביום, אלא מדובר על הנכסים הפרטיים בבעלות הכהנים, כלומר זה בא ללמד אותנו שאנחנו מוכנים לצעוק "שמע ישראל" לא רק כשאנחנו נמצאים בתפילה, בלימוד תורה או במצב של קדושה אלא גם כשאנחנו מתעסקים באכילה ובעניינים הגשמיים שמוכרח שהגוף יהיה בריא ושלם לעבודת השם.

והזמן לזה הוא – "משעת צאת הכוכבים": מבואר בחסידות בנוגע לסוכה שהכוכבים שצריכים להיראות מתוכה נמצאים ברקיע השמיני, כלומר למעלה מ7 רקיעים, ואלו אינם 7 הרקיעים שמופיעים במסכת חגיגה (וילון רקיע וכו' רקיע שבו חמה ולבנה כוכבים ומזלות קבועין), אלא מדובר ברקיע השני ששמו רקיע והוא מתחלק ל7 חלקים, שבו גם נמצאים השמש והלבנה שיש בהן שינוי (גם אם לא נראה השינוי בשמש) והכוכבים המדוברים הם למעלה משבעת הרקיעים. כלומר זה שהכהנים אוכלים בתרומה משעת צאת הכוכבים בא ללמד אותנו שאם רוצים לצאת ממצב של טומאה לטהרה, צריך את הכוחות ממקום עליון יותר (ולא בכח עצמו), מהרקיע השמיני, ואפילו רק אם זה נקודה בעלמא (כמו הכוכבים המדוברים בצאתם), וכך ההארה הזו מגיעה לעולם הזה אז הכהנים יכולים לאכול בטהרה את תרומתם, וכאשר מחברים את זה לקריאת שמע אז עושים שלום בעולמות, שלום בין הבורא לנברא ואז נמשכת ברכתו של הקב"ה בעולם. 

והענין הזה הוא התחלת כל המסכתות: דבר ראשון, המסכת הראשונה בש"ס מתחילה "מאימתי קורין את שמע", "מאימתי" מלשון אימה- "ראשית חכמה יראת הוי'". לאחר מכן כל המסכת הראשונה בש"ס, מסכת ברכות, שהענין של הברכה זה מלשון "להבריך", להוריד את הקב"ה לעולם למעליותא, שהעולם ירגיש את הקב"ה וממשיכים בכל הש"ס עם ענין ההלכות, שעל ידם נעשה "הליכות עולם לו", כמו שהתפרש לעיל לגבי "אגב אורחי'" ונוסף על כך יש את ההנהגה של החסידות, שזה לפנים משורת ע"י הברכות שאז נמשכת גם ברכתו של הקב"ה לפנים משורת הדין

והסדר בזה שמתחילים להביא את ברכתו של הקב"ה "בערבין"- בגלות וממשיכים מיד ל"קורין שמע של שחרית".

והלימוד שלנו הוא שמתחילים את ההודאה בדעת עליון, ואז לאחר שמבינים ומשיגים מגיעים לשלב נעלה יותר, וכך עוד עילוי אחר עילוי כנאמר בסוף המסכת הזו: "תלמידי חכמים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, שנאמר ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלקים בציון", ומגיעים לסיום הש"ס: "לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום" כפי שמפרשים שהמשיח יפתח ב"שלום".

***

מעלת התפילה וקריאת שמע כערך לימוד התורה:

בשביל תפילה מפסיקים לימוד תורה, ולקריאת שמע גם מפסיקים לימוד תורה, אפילו לדעה שבשביל תפילה לא מפסיקים לימוד תורה.

הרמב״ם טוען שהתפילה היא מצוות עשה, והיו שהקשו עליו שהיא מדרבנן, אבל הרמב״ם טוען שכאשר אדם מרגיש חסרון בצרכיו הרי זו מצוות עשה, כמו ש"שואל צרכיו שהוא צריך להם כו'".

וההכרח בתורת החסידות בהתבוננות בחסרון הנברא והרגשתו האמיתית בחסרון גורם לתפילה להיות מצווה מהתורה:

והאדם יכול להרגיש חסרון בדברים הבאים: כשהוא לא אוכל זמן מה הוא מרגיש חלש, כשהוא לא ישן זמן מה הוא מתבלבל וכו'.

ובצד הרוחני, כשהוא מתבונן איך הנשמה ירדה ממקום גבוה לעולם הזה הגשמי, איזו מלחמה קשה יש ליצר הטוב עם היצר הרע וכיצד המלאכים והשרפים עובדים את הקב"ה והוא לא מצליח להגיע לעבודה כזו, ולזה הוא מגיע על ידי זה שהוא מתפלל בסדר התפילה שאנשי כנסת הגדולה קבעו בלי דילוגים, למרות ההיתרים שיש בזה.

וכן לגרום לקריאת שמע להיות מצווה מהתורה: ע"י שהוא מגיע לאהבת השם בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך, הרצון למסירות נפשו לבורא.

***

התחלת הש"ס הוא "מאימתי קורין את שמע בערבין", "בערבין" דווקא, למרות שהיינו יכולים לחשוב צריך להתחיל את הש"ס עם קריאת שמע של שחרית, אבל כך הוא סדר העולם, וטעם הדבר: שילד מגיע לבר מצווה, המצווה הראשונה שהוא מחוייב לה היא קריאת שמע של ערבית ורק אחרי זה שחרית, וכן גם בבריאת העולם ע"י הקב"ה: "ברישא חשוכא והדר נהורא"- קודם חושך ואז האור. וזהו סדר העבודה: קודם להתייגע בשליחות, בחושך, בגלות ואז מגיעים קריאת שמע של שחרית.

כדי להגיע לדרגה הרצויה בלימוד התורה כדי שזה יהיה המצווה ולא רק הדרך להגיע למצווה, צריך לקרוא קריאת שמע של ערבית לפני.

וכן גם בפנימיות התורה, קיימים 2 דברים עיקריים: שקיום התורה והמצוות יהיה כמו שצריך ושפנימיות הנפש תתחבר עם פנימיות האין סוף. ומקיימים זאת ע"י שמקדימים לזה את קריאת שמע של ערבית: כדי למצוא את פנימיות הנפש, צריך למצוא את האבידה במקום שנאבדה שזה דווקא מקום החושך, בערבין, וזה על דרך הנמשל כפי שמופיע בהמשך תרס"ו, שהמלך רצה שבנו יחידו יגיע לשלימות אז הוא שלח אותו למדינה רחוקה שלא מכירים את המלך ועל דרך זו הקב"ה נתן לנו את התורה והמצוות בעולם הגשמי, עם חושך, מצרים ובמקום שיש "יצר רע ביניכם".

התחלת הש"ס היא "מאימתי קורין את שמע בערבין", והגמרא שואלת: למה לא להתחיל בענין קריאת שמע של שחרית? הרי היום מתחיל בבוקר. ועונה הגמרא: כפי שהקב"ה ברא את העולם, "ויהי ערב ויהי בוקר יום..." כך נתחיל עם ענין של קריאת שמע של ערב. הגמרא מקשה: הרי התורה ניתנה כדי לפעול חידוש ולתקן את העולם, לא שתהיה מושפעת ממנו.

בסיומה של הגמרא יש תשובה: "כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא, שנאמר הליכות עולם לו, אל תקרי הליכות אלא הלכות", הליכות זו הדרך שבר הקב"ה מנהיג את העולם אז כך רצה השם, שהתורה תתייחס לעולם, אבל ביחד עם זה (מבלי לבטל את העולם, "אל תקרי" לא מבטל) צריך להיות עניין ההלכות (ולימודן בכל יום, שרק אז הוא בן עולם הבא) שישפיע ויתקן את העולם ולכן, מיד כשהקב"ה בורא את העולם, יש התייחסות והשפעה של ההלכות על העולם מבלי צורך לחכות לבוקר (קריאת שמע של שחרית), ואז ממליכים את הקב"ה בשלמות ע"י קריאת שמע גם בערב וגם בבוקר- "ויהי ערב, ויהי בוקר..."