חז"ל אומרים: מה אומר הפסוק: "פדה בשלום נפשי"? אמר הקב"ה כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים ומתפלל עם הציבור, מעלה אני עליו כאילו פדאני לי ולבני מבין אומות העולם.

על הפסוק מתהילים: "פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי", רשום בגמרא: "אמר הקב״ה כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים ומתפלל עם הציבור מעלה אני עליו כאילו פדאני לי ולבני מבין אומות העולם", 

על התורה נאמר: "כל נתיבותיה שלום", גמילות חסדים מביאה שלום בין איש לרעהו, ומתפלל עם הציבור זהו ענין של "רבים".

וכן מובן מתלמוד ירושלמי שמפרש על "כי ברבים היו עמדי", אלו אנשי אבשלום (שלחמו נגד דוד) התפללו לנצחונו של דוד, שלא היה צריך לערוך מלחמות איתם.

ומזה נבין גם על הגאולה, כפי שרשום בהמשך הגמרא: "כאילו פדאני לי ולבני מבין אומות העולם"- מכיוון שהגלות, ובפרט הגלות השניה באה בגלל שנאת חינם, הרי 3 דברים אלו שמוזכרים בגמרא, אשר עניינם שלום, מבטלים את סיבת הגלות ומביאים את "פדאני לי ולבני מבין אומות העולם":

ויש להתחיל בזה תיכף ומיד - ע"י הוספה בשליחות-מצוה לצדקה, בהוספה על נתינת הצדקה שנתנו כבר במשך היום (כבכל יום, ובאופן של הוספה ביום זה), יום סגולה, כיון שבמצות הצדקה (ש"מקרבת את הגאולה") מודגש ביותר הענין ד"פדה בשלום נפשי".

הפדיה והגאולה הם דווקא בסדר הזה: איש ישראל פודה קודם את האלוקות ("לי") מהעולם, ורק אחרי זה את בני ישראל ("ולבני") "מבין אומות העולם."

וכיצד פודים? ע"י העסק "בתורה ובגמילות חסדים ומתפלל עם הציבור":
עוסק בגמילות חסדים- לא די בעזרה לחברים ונזקקים, אלא אם לאיש אשר מסייע יש חומות, קיימים דברים שהוא שומר רק לעצמו, כך גם לחבר שלו יש חומות ("כמים הפנים לפנים כך לב האדם לאדם") והא לא יידע במה הוא צריך סיוע בדיוק, כי קיימות הגבלות בגישה. לכן את צריך להסיר את החומות שלנו עצמנו בשביל זה.
עוסק בתורה- ייתכן שהתורה הינה כל חייו והוא לומד בכל רגע פנוי, אבל כשהוא לומד משהו אשר סותר איזה הרגל שיש לו, את דרך חייו, או יותר מכך, משהו שהוא כבר למד, הוא לא יקבל את זה. לכן צריך להיות מוכן לקבל שינויים ע"י התורה.
ומתפלל עם הציבור- מה שמצופה הוא להיות מסוגל להתפלל עם כל 10 הסוגים של בני ישראל, ולהתפלל איתם.

הפדיה צריכה להיות לא באופן שמבטלים את מציאות העולם, אלא באופן של "פדה בשלום", חיבור של העולם לאלוקות.
וע"י דברים אלו פודים את הקב"ה ואת בני ישראל (דווקא בסדר הזה) מהגלות בפועל (ולא "כאילו"), בכל אחד בחייו הפרטיים, ומגאולה הפרטית לגאולה הכללית ע"י משיח צדקנו, בקרוב ממש.

ההכנה לגאולה היא ע"י 3 תקנות שקישר אדמו"ר הזקן עם הגאולה, כפי שכתוב בסוף קונטרס אחרון בתניא:
תורה- "גם לגמור כל הש"ס בכל שנה ושנה".
תפילה- "יגמור לעצמו בכל שבוע התמניא אפי שבתהלים קי"ט"
גמילות חסדים- כתוב בהתחלת האיגרת: "הוכיח תוכיח את עמיתך אפילו מאה פעמים"- למה לא פחות? בגלל האהבת ישראל הוא מנסה הרבה לתקן את מעשה חבירו.

"פדה בשלום נפשי" זהו גם חיבור תורה עם תפילה- המשכה מלמעלה למטה והעלאה מלמטה למעלה, שזהו ענין אמירת תהלים, שהשירות ותשבחות שבתורה נעשים חלק מעבודת התפלה, אלא, שתקנת רבותינו נשיאינו אינה בתור סידור שבחיו של הקב"ה שבא קודם בקשת צרכיו, אלא אחרי התפילה אומרים מזמורי תהלים (אשר על יסוד תקנה זו היתה גם אמירת תהלים של רבינו הזקן בפסוק "פדה בשלום נפשי").

קיימת שייכות של הנשים לענין "פדה בשלום נפשי גו' כי ברבים היו עמדי", שבשביל זה צריך להיות "העוסק בתורה ובגמ"ח ומתפלל עם הציבור":
בנוגע לגמילות חסדים- רשום בגמרא במסכת תענית שהצדקה אשר נותן הבעל אינה פועלת במהירות כל כך כמו הצדקה שהאישה נותנת, ועל דרך זה בנוגע לעסק בתורה ותפלה עם הציבור (נוסף על החיוב של הנשים עצמן בתורה ובתפלה).

בראש ובראשונה, צריך לישא אשה כדי שלימוד התורה יהיה הטהרה.
יש צורך בפעולה של האשה, עקרת הבית, שלא תבלבל את הבעל בבקשות ודרישות ושתדאג לכל צרכיו.

קיימת דרשת חז"ל על הפסוק "פדה בשלום נפשי" (שהובאה בהרבה  מאמרי חסידות ד"ה פדה בשלום שנאמרו בי"ט כסלו): "אמר הקב"ה כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים ומתפלל עם הציבור, מעלה אני עליו כאילו פדאני לי ולבני מבין אומות העולם" (כמבואר בפרש"י ובמהרש"א פרטי הענינים בזה).
צריך להבין: סדר היום של יהודי לא מתחיל כדרשת חז"ל (תורה, גמילות חסדים ותפילה עם הציבור), אלא: תפילה, תורה וגמילות חסדים. אז מה בא ללמד אותנו הסדר הזה בדרשת חז"ל?
זה מלמד אותנו על אופן העבודה של היהודי, כלומר שההתעסקות בתורה ובגמ"ח צריכה להיות באופן של "מתפלל עם הציבור", שמשתף את הציבור כולו בהעסק שלו בתורה ובגמ"ח. הוא צריך לקחת את התורה והגמילות חסדים שלו, ובהם ועל ידם "להתפלל עם הציבור", להעלות אותם לקב"ה ולגרום נחת רוח, ודווקא "עם הציבור", שמשתף עוד 9 יהודים, שיהיו שותפים שלו בעסק של תורה ובגמ"ח.

"העוסק בתורה"- אצל רבינו הזקן היה באופן של "המקיים את התורה מעוני", הוא היה במצב של עניות ודחקות איומה, עד כדי כך שהייתה לו רק חולצה אחת, וכשהיה מכבס אותה בנהר ולא רצה להפסיד זמן של לימוד תורה, הוא כיסה את גופו במי הנהר כיון שלא היה לו בגד אחר להתכסות בו, ובאופן כזה קיבל תורה מרבו, עד כמה שהיה צריך לקבל.