כשם שבתחילת מציאות כוחות הנפש הם כלולים בנפש, כל הכוחות הם בהשוואה אחת, ורק לאחר שהם נמשכים בגילוי באברי הגוף יש התחלקות ודרגות בכוחות הנפש, ובכל אבר הם מתגלים בכמה אופנים, וכל זה כשהאדם ער, אך קיים מצב שהכוחות יהיו בהעלם במצב שינה, עד למצב של התעלפות רחמנא לצלן, עד"ז גם למעלה כמאמר רז"ל: "מה הנשמה ממלאה את הגוף כך הקב"ה ממלא את העולם", כלומר בתחילה הספירות כלולים באין סוף ברוך הוא, לאחר מכן הן נמשכים בעולם האצילות, למרות שהוא עולם האחדות נעשה בהם ענין ההתחלקות וההגבלה, ולאחר מכן נמשכים בשאר העולם, עד עולם העשיה, ובעולם העשיה זה נמשך בהתחלה בבית המקדש, שממנו יוצאת אורה לכל העולם, ואז רואים את המעלה של עם ישראל שמאמינים בקב"ה, אך כל זה במצב שהעולם הוא ער והכוחות גלויים ויש סדר, אך במצב של שינה קיים מצב של חיבור הפכים ומזה נהיה ענין הגלות. אך ענין זה ניתן וצריך להפוך לחיבור הפכים למעליותא ולהגיע למצב של לידה וגאולה.

ראינו אצל נשיאינו רבותינו, ובפרט אצל בעל השמחה (הרבי הריי"צ) שהם התעסקו עם אנשים שיש מקום לומר עליהם שהם "שונאי השם", וידוע הסיפור על הבעל שם טוב, אשר בכה אודות שבתי צבי, ואמר שכל זמן שלאבר יש חיבור, אפילו הוא מדולדל יש לו תקווה, אלא אם כן הוא נכרת משורשו, וזהו אודות מי שהיה במצב ודרגה שאין למטה ממנו. ובכל זאת צריך לדעת שהעבודה צריכה להיות בסוג נעלה יותר, "מקרבן לתורה" ולא לקרב את התורה אליהם מתוך אהבה דווקא, ואעפ"כ צריך להתפלל ש"יתמו חטאים ולא חוטאים".

כדאי היית לחוב בעצמך
שיחות יט כסלו תשיג- סעיף ט ויוד שבט תשיג- סעיף יז- הלכה פסוקה
ראינו שבמחלוקות בית הלל ובית שמאי, שכל עוד לא נפסקה ההלכה כמו אחד מהם, כל אחד פעל לפי רבו, אבל משנפסקה ההלכה כבית הלל, פועלים לפי פסיקות בית הלל, ואפילו שבית שמאי היו "מחודדים" (מפולפלים) יותר, ואפילו להחמיר, כמו שכתוב: "אמרו לו כדאי היית לחוב בעצמך שעברת על דברי בית הלל", מכיוון שאחרי שנקבעה הלכה כבית הלל, אין ספקות כלל.

וזהו המצב לאחר שהרב המגיד ממזריטש בחר באדמו"ר הזקן לחבר את השולחן ערוך. האדמו"ר הזקן אמר שצריך להתייגע בלימוד החסידות וההלכה כמותו למרות שלא כולם הסכימו איתו.

בדורות האחרונים נקבעה ההלכה כתורת החסידות- ההתנגדות לתורת החסידות הייתה מהחשש שבגללה יסורו מן הדרך חס ושלום, אבל רואים במוחש שלא סרים מן הדרך, אלא בכל יום קיימת התחזקות וחיות בתורה ומצוות בזכות תורת החסידות.

וכל מי שלא הולך לפי מה שפסק האדמו"ר הזקן בנוגע להתייגעות בתורת החסידות ולא לפי פסיקת החסידות, נוהג היפך הדין.

התפילה קשורה עם הנשמה, כשאדם מתעורר הנשמה נמצאת באפו, כמ"ש "נשמה באפו", וע"י התפילה הנשמה מאירה ומתפשטת בגוף, כמ"ש: "מאי דכתיב לא תאכלו על הדם, לא תאכלו קודם שתתפללו על דמכם".

פעולת האכילה הינה לחבר את הנשמה עם הגוף, לכן האכילה היא לאחר התפילה, וע"י האכילה של הדבר הוא מעלה אותו לקדושה, כמו שהקרבת הקרבן בבית המקדש מעלה את כל החי או הצומח לקדושה.
מכיוון שאכילה לפני התפילה לא מוסיפה לאדם חיות של קדושה ולא מעלה את המאכל לקדושה מכיוון שהאדם אינו יכול עדיין לברר את המאכל, אלא המאכל משפיע על האדם באופן שמגביר את הצד הבהמי יותר מהאלוקי ומוריד את האדם מהדרגה שלו, וזאת למרות שפעולת העיכול מסתיימת לאחר התפילה, למרות זאת מלמדים אותנו שאפילו תחילת פעולת האכילה ע"י הפה והשיניים צריכה להיות לאחר התפילה, גם אם מבינים זאת בשכל וגם אם לא, כך מלמדת אותנו הגמרא.

האכילה היא פעולת הבירור למאכל, אך בשעת הבירור לא יכולה להיות התגלות הנפש האלוקית, ודווקא ע"י התפילה והתגלות הנפש האלוקית אפשר לברר את המאכל ולעלותו לקדושה.